הבושם הראשון שאישה קנתה לעצמה, בלי לחכות למתנה.
מקרם הפנים שנמכר מהמטבח בניו יורק ועד אחת מקבוצות היופי הגדולות בעולם. כאן הסיפור של אסתי לאודר וששת הבשמים שלה שסקרנו באתר.
בשנות החמישים כמעט אף אישה אמריקאית לא קנתה בושם לעצמה. בושם היה מתנה, משהו שמקבלים מבעל או ממאהב ושומרים לאירועים. אסתי לאודר מצאה דרך לעקוף את זה: ב-1953 השיקה את Youth-Dew כשמן אמבט, מוצר טיפוח שמותר לקנות בלי רגשות אשם, שבמקרה גם הריח חזק, חם ותבליני ונשאר על העור שעות. הנשים קנו, והבושם נמכר במיליוני בקבוקים.
הסיפור התחיל כמה שנים קודם. אסתי, בתם של מהגרים מקווינס, מכרה קרמי פנים שרקח דודה, הכימאי, וב-1946 ייסדה עם בעלה ג'וזף את החברה שנושאת את שמה. הם מכרו בעיקר בחנויות כלבו יוקרתיות, חילקו דוגמיות בנדיבות שהייתה אז חריגה, והפכו את המותג לשם מוכר בכל דלפק איפור. אחרי Youth-Dew הגיעו Estée, Aliage ו-White Linen, ובשנות השמונים Beautiful של 1985, זר עוצמתי של ורד, טוברוז ויסמין שנבנה כבושם לחתונות.
ב-1995 הגיע Pleasures, בושם פרחוני-ירוק ושקוף שהתאים לעשור של המינימליזם, ואחריו Beyond Paradise של קליס בקר ב-2003 ו-Sensuous ב-2008. אסתי לאודר עצמה נפטרה ב-2004, אבל החברה המשיכה לגדול והפכה לקבוצת ענק שמחזיקה היום גם ב-Jo Malone London, Le Labo, Kilian ו-Tom Ford Beauty. ב-2026 הוסיפה למדף את Glimmer, בושם גורמה עם פטל ומקרון ורדים, שמכוון לקהל צעיר יותר.
החולשה של אסתי לאודר היא דווקא הדימוי. אצל רבות בישראל השם מזוהה עם הבושם של אמא או של סבתא, והבשמים הקלאסיים, Youth-Dew ו-Beautiful במיוחד, חזקים מאוד ודורשים יד קלה בריסוס. בצד השני, אלה בשמי יוקרה לנשים במחיר נמוך בהרבה ממה שמבקשים בתים צרפתיים על בשמים בגודל דומה. כאן ריכזנו את ששת הבשמים של אסתי לאודר שסקרנו באתר.