בקבוק פשוט, מספר אחד, ומאה שנות השפעה.
מהבושם שהפך מספר לשם הכי מוכר בעולם הבישום ועד הבשמים הגבריים של הבית. כאן הסיפור של שאנל ושישה מהבשמים שלה שסקרנו באתר.
ב-1920 ישב המבשם ארנסט בו מול גבריאל שאנל עם שורה של בקבוקונים ממוספרים. היא בחרה בדגימה החמישית, ושנה אחר כך, ב-1921, יצא No.5 בבקבוק מרובע ופשוט שנראה אז כמעט כמו בקבוק של מעבדה. ענן האלדהידים שלו לא ניסה להריח כמו פרח אחד, אלא כמו משהו מופשט ונקי, ובזה היה החידוש. מאה שנה אחרי, זה עדיין הבושם שרוב העולם מכיר בשמו גם בלי להריח אותו.
הדרך לשם התחילה עשר שנים קודם. ב-1910 פתחה שאנל חנות כובעים קטנה ברחוב קמבון בפריז, ומשם עברה לבגדים: ג'רזי רך, מכנסיים לנשים, השמלה השחורה הקטנה, ובעיקר פרידה מהמחוך. ב-1924 הוקמה חברת הבישום של הבית בשותפות עם האחים ורטהיימר, ומשפחת ורטהיימר מחזיקה בשאנל עד היום. זו אחת הסיבות שהבית נשאר פרטי, שקט ושמרן בכל הנוגע לשינויים.
הבשמים של שאנל נבנים בבית, בידי מבשם ראשי אחד בכל פעם, ורשימת השמות קצרה במיוחד: אחרי ארנסט בו הגיעו אנרי רובר וז'אק פולז', שיצר בין השאר את Coco Mademoiselle, את Chance ואת Allure Homme Sport, ומ-2015 בנו אוליבייה פולז'. לגברים הבית פנה מאוחר יחסית, עם Pour Monsieur ב-1955, וההצלחה הגברית הגדולה הגיעה רק עם Bleu de Chanel ב-2010. כדי לשמור על חומרי הגלם, שאנל מגדלת יסמין, ורדים וטוברוז בשדות משלה בגראס.
המחיר של היציבות הזו מורגש. הבשמים של שאנל יקרים, הגרסאות החדשות יוצאות לאט, ומי שמחפש הפתעה ימצא לרוב וריאציה על משהו שהבית כבר עשה. גם No.5 עצמו מחלק את הקהל: יש מי שמריחה בו אלגנטיות נצחית, ויש מי שמריחה בו את התיק של סבתא. בחרנו כאן שישה בשמי שאנל שסקרנו, שלושה לאשה ושלושה לגבר, ואת השאר, כולל Gabrielle ו-Coco Mademoiselle Crush Absolu, תמצאו בקטלוג המלא.